31 במאי, 2021
ראיון פרידה עם אסי רחמים
רגע לפני פרישתו של אסי רחמים, תפסנו אותו לראיון לאתר הרשמי. אסי סיפר לנו על כל התחנות בקריירה שלו, מה היא הפועל באר שבע בשבילו וחשף את הסיפורים הקטנים שמאחורי הרגעים הגדולים. צפייה מהנה.
אסי, למעלה מעשור כמנכ"ל המועדון. אנחנו תופסים אותך רגע לפני הפרישה. איך התחושות?
"מעורבות. לא פשוט לי. ההחלטה הזו התקבלה בלב כבד, אבל שלם. בערך שלושים שנה אני במועדון, כשחקן, כמאמן שוערים תקופה קצרה, וכמנהל. זו תקופה מאוד משמעותית מהחיים שלי. אני חושב שמבחינת כברת הדרך שעברתי כאן במועדון, זה רגע נכון ומתאים עבורי לפנות ולתת לאנשים אחרים לנהל, להביא רעיונות חדשים. להמשיך למצב את המועדון הכי גבוה שאפשר, כמו שהוא הראה שהוא יודע לעשות בשנים האחרונות".
איך התחלת לאהוב כדורגל בילדות?
"התחלתי לאהוב כדורגל כאשר דודיי לקחו אותי למשחקי הפועל באר שבע בוסרמיל. הייתי נכנס למנהרה כילד. מי שמכיר את התחושות האלה בוודאי יזדהה איתן. עליתי במנהרה של שער 6 בוסרמיל, וראיתי לראשונה את התמונה הזו של אצטדיון וסרמיל וקבוצת הבוגרים. למדתי לאהוב ולאהוד את הקבוצה. לימים, הגעתי למבחנים בקבוצת הנערים של המועדון. זה היה בגיל 15, אצל ניסים סספורטס. שם למעשה התחלתי את הקריירה שלי. הזכרונות שלי, כילד, שאהב כדורגל, וגדל לתוך זה, והגיע למבחנים בהפועל באר שבע, הם זיכרונות שאקח איתי לכל החיים".
מי האנשים שהערצת בילדותך מעולם הכדורגל?
"אני אזכור תמיד לאפרים דוידי את העובדה שהוא חנך אותי. הוא איפשר לי אחר כך להבין מה זו תמיכה של שחקן בוגרים, שחקן נבחרת בזמנו, מצליח מאוד, שמקבל ילד מהנוער, תומך בו ומעודד אותו. נותן לו את כל הכלים כדי להצליח. ראיתי את זה וכשלימים אליניב ברדה עלה לבוגרים, הרגשתי בדיוק את אותה מחויבות ואותו צורך לעשות את זה גם איתו. החברות הזו עם אפרים נשמרה עד היום".
במהלך הלימודים בבית הספר, רכשת כמה חברים לחיים, שלמדו איתך. אם זה ראש העיר, אם זו חגית אשתך. מה היה בכיתה המיוחדת הזו, שהצמיחה הרבה אנשים בכירים בעיר וגם מצאת בה את אשתך לעתיד?
"את חגית, אשתי, הכרתי בכיתה ט' בבית הספר מקיף ד'. הכרנו ומאז אנחנו החברים הכי טובים ונשואים כבר 28 שנים. זו תקופה של המון חוויות והמון חברים ואנשים איכותיים שלימים נהיו בכירים כל אחד בגזרה שלו ובחברה שלנו. יצאו גם מבית הספר "תומר" בו למדתי וגם מ"מקיף ד'" המון אנשים טובים, שעם חלקם אני בקשר עד היום".
נתקדם קצת קדימה בשנים. ההופעה הראשונה בבוגרים, והיה סיפור גדול סביבה. ספר לנו
"לפעמים אומרים שצריך קצת מזל בחיים בכלל, ובטח בקריירת הספורט – וזה מה שהיה. זה היה יום חמישי. באותו יום קרו שני דברים. אבי ליברמן, השוער הראשון דאז, נופל באימון במהלך הזינוק, נפצע ומושבת. באותו היום, יהודה אלוש, השוער השני, רוכב על סוסים, נופל ונפצע אף הוא. אני מקבל שיחת טלפון חוגה בשכונת בני אור בה גדלתי, יחד עם רוביק. השיחה הייתה ממאמן קבוצת הבוגרים, ניסים בכר, שהתקשר אליי ואמר לי 'ילד, אתה יודע לעמוד בשער?' אמרתי לו 'דיי, רוביק, דיי עם השטויות שלך'. חשבתי שזו מתיחה. התברר שזה היה באמת הוא. באותה שבת, עליתי להופעת בכורה מול בית"ר ירושלים, שאירחה בזמנו באצטדיון בלומפילד. שמעון ביטון הבקיע בדקה השישית את שער הניצחון. ניצחנו 0:1. היה לחץ גדול של בית"ר במהלך המשחק. כל ההגנה – דוידי, אילוז, שמעון - שמרו עליי. הייתי אז תלמיד תיכון, כיתה י'ב, בן 17 ושלושה חודשים. המשחק הסתיים בניצחון והמשכתי עוד ארבעה או חמישה משחקים אחר כך בבוגרים וחזרתי לקבוצת הנוער. זכינו באליפות הנוער עם המאמן בועז מאור".
הצבא של פעם הוא לא הצבא של היום. לא בדיוק היה לך פטור כשחקן כדורגל משירות צבאי
"כן. היה לי שירות לא פשוט. שירתתי כמכונאי טנקים בבסיס באלי"ש צאלים. בחלק מתקופת השירות שלי שיחקתי בהפועל אשקלון ובחלק מהתקופה בהפועל באר שבע. נסעתי עם הנשק בבוקר, 5-6 בבוקר, מבאר שבע לבאלי"ש, עובד בטנקים, בגריז, רק כדי לצאת לאימון. עולה לאוטובוס לאשקלון, חוזר לבאר שבע וחוזר חלילה. בשנה האחרונה, בין גילאים 20 ל-21, חזרתי מהשאלה באשקלון ושיחקתי בהפועל באר שבע. היה לי קצת יותר קל. עדיין, עבדתי ולא עשו לי הנחות. גם לא ביקשתי הנחות. זה היה נראה לי מובן מאליו שאני צריך לעבוד ולשרת. בסוף, האימון הוא רק בקצה ומחכה לי כאיזשהו צופר. בתקופות הפגרה, הייתי במילואים בשדה תימן, באותו מקצוע של מכונאי טנקים. הייתי עושה הכול כדי שהעונה תתחיל בלי הפרעות מצד שירות המילואים".
נחזור לרגעים מיוחדים שעברת בשנים האחרונות. הקריירה כשחקן וכמנכ"ל מן הסתם שונה מאוד וגם זימנה לך חוויות אחרות. עבור כל קריירה תחשוב מה הרגע הכי מרגש שחווית?
"כשחקן, אני חושב שרגע הפרישה שלי באצטדיון וסרמיל עם קבלת הפנים של הקהל לפני המשחק. בנוסף, גם החלפתי את דור דוידי בדקות הסיום כדי לקבל את התשורות. ארגון האוהדים הנפלא שלנו קרא לי משער 5 בוסרמיל. היה טקס מאוד מרגש. אמנם פרשתי בגיל 38, יחסית גיל מאוחר, אבל זה היה בשנת החזרה לליגה הראשונה, העפלנו עם גיא לוי חזרה לליגת העל. חשבתי גם אז שזה רגע נכון מבחינתי לתלות את הנעליים והכפפות ולהתחיל קריירה חדשה.
כמנהל, היו הרבה רגעים גדולים, תארים ובאמת אירועים מאוד מרגשים. אני חושב שהרגע הכי גדול מבחינתי, תחושת הסיפוק הכי גדולה, הייתה התיקו בסנט מרי מול סאות'המפטון. זכינו באליפויות והעפלנו לבתים, אבל בסוף, הפועל באר שבע של אז צריכה תיקו שערים מול קבוצת פריימר ליג, בבית שלה, עם 40,000 או 50,000 צופים והיא משיגה אותו. זה היה מעיין סגירת מעגל לקבוצת החלומות שהייתה כאן, הגיעה לכל כך הרבה תארים, והראתה את החוסן, גם המנטלי וגם העוצמות המקצועיות של הקבוצה הזו. ברק בכר אמר לי לפני המשחק: "אל תדאג, אני מכין להם תכנית משחק. דקה 60-70 כשיהיה 0:0 אני עושה חילוף ואנחנו נותנים שם את העקיצה והולכים הביתה". אמרתי לעצמי "טוב, הוא שתה משהו" (צוחק). אבל כן, להשיג תיקו מול קבוצת פריימר ליג, בבית שלה, מול הקהל, כשגם היא נלחמת איתנו למעשה על אותו על כרטיס, זה היה הרגע הספורטיבי, עם כל התארים שזכינו, רגע שאני לא אשכח".
מה הרגע הכי קשה או מאתגר?
"היו הרבה כאלה, אבל אני לא חושב שלאורך השנים נתתי למשהו כזה להשפיע עליי ברמה כזו שזה יעכב אותי. תמיד הסתכלתי על האתגר הבא. התמונה שיש לנו כאן, תלויה במועדון, בזמן חגיגות האליפות השלישית וכשיש קונפטי באצטדיון טוטו טרנר, ואני הולך עם הטלפון הנייד וחושב כבר על האתגר הבא. לכן, אני לא זוכר רגע אחד קשה במיוחד. תמיד הראש חשב איך לשפר, להשתפר בעצמי ולהמשיך קדימה.
אני יכול להגיד שהחוויות הכי גדולות הן מהמסעות שלנו באירופה. גם רגעים מצחיקים, גם רגעים מרגשים. גם מפגשים עם מועדוני פאר בעולם. ארוחות צהריים משותפות עם ההנהלה של אינטר, אולימפיאקוס, סלטיק, מאריבור ועוד מועדונים גדולים שזכינו לשחק איתם לאורך כל הדרך. אלה חוויות בלתי נשכחות. תמיד אומרים את המילה "אירופה" ואנשים לא מבינים כמה ניסיון זה נותן, כמה זה מחשל וכמה זה מרגש. אני חושב שזו הקצפת הכי גדולה שיכולה להיות בצידן של זכיות באליפויות ותארים. בסוף, ברגעים האלה אתה מסתכל על לוח התוצאות בסן סירו ואתה רואה את ה-0:2 של אותו משחק גדול. אתה משפשף את העיניים ואתה לא מאמין! אנחנו, הפועל באר שבע, כאן, עושים את זה. אלו רגעים בלתי נשכחים".
אסי רחמים בחגיגת האליפות השלישית. צילום: בן בודה.
העבודה האינטנסיבית, רצף המשחקים באירופה, בטוח גרמו לאיזשהו אירוע משפחתי שפספסת בגלל העבודה
"פספסתי המון חוויות עם הילדים שלי. כשחקן, היה לי הרבה יותר זמן פנוי. הייתי עובד שעתיים או שלוש ביום, מגיע הביתה, מוציא אותם מהגן ומבית הספר. לפעמים מכין להם ארוחות צהריים וזכיתי להמון זמן איכות עם הילדים שלי ועם אשתי. לימים, כמנהל, התמסרתי כל כולי לעבודה. לא יכולתי לעבור את זה בשום פנים ואופן בלי התמיכה של חגית, אשתי. אני לא חושב שיש אישה בעולם שידעה להכיל את זה ולקבל את העובדה הזו שאני נעדר כל כך הרבה. ששמתי לי לעצמי את הקריירה מעל הכול. לפעמים אני אומר אפילו מעל המשפחה, תוך הקרבה שהיא באמת הייתה לא פשוטה לי. ראיתי גם את התסכול של המשפחה שלי לפעמים, אבל באמת לא הייתי יכול לעבור את זה בלי התמיכה של חגית. על כך אני אסיר תודה כל ימי חיי".
למה בעצם שוער?
"לגמרי במקרה. ראש העיר סיפר כבר את הסיפור הזה כמה פעמים אבל אני אחזור עליו בקצרה. אהבתי כדורגל כמו כולם. שיחקתי בשכונה, בבני אור, בבית הספר "תומר". יום אחד, בליגות בתי הספר שהתקיימו במועדון "חוגלה" בשכונה ה'. השוער של נבחרת בית הספר נענש על ידי אמא שלו. רוביק פשוט קרא לי מלמטה ואמר לי "אתה צריך למלא את מקומו". אמרתי "מה לי ולשוער?" אבל הלכתי. באותו יום פגעו בי כל הכדורים במועדון "חוגלה". נתתי את הופעת חיי ומשם זה התגלגל. נהייתי השוער של נבחרת בית הספר, התחלתי לאהוב את זה, ומשם כמו שהזכרתי, הלכתי למבחנים בקבוצת הנערים ועד היום.
יש לך רגע שאתה מרגיש פספוס או החמצה בקריירה כשחקן?
"אין משהו שיכול להשתוות להפסד בגמר הגביע בפנדלים. אנחנו עושים כברת דרך ארוכה. מגיעים לאצטדיון רמת גן עם 20,000 באר שבעיים. מנצחים 0:3 את מכבי חיפה בחצי הגמר. עלינו לגמר מול קבוצת ליגה לאומית. עצרתי נדמה לי ארבעה או חמישה פנדלים מתוך שישה או שבעה שנבעטו אליי באותה עונה, כולל ברבע הגמר. דווקא במעמד הגמר הפסדנו בפנדלים. זו תחושת פספוס שכמוה מעולם לא הרגשתי. לחזור, לראות ברכבות הסמוכות לאצטדיון רמת גן, את אלפי האוהדים חוזרים חפויי ראש, זו תחושה שלעולם לא אשכח. זו האכזבה הספורטיבית הכי גדולה".
אם היית צריך לתת עצה לכדורגלן צעיר?
"העצה הכי טובה שאני יכול לתת היא "הקריירה מאוד קצרה". תמיד לסמן את המטרה הבאה ולשאוף אליה. הקריירה נגמרת כהרף עין וממש מהר. השנים חולפות וכל מה שאתה צובר כשחקן: הישגים, ולאו דווקא הישגים או תארים, כל רגע שבו אתה מרגיש שהשפעת ועשית דברים טובים בשביל הקבוצה שלך, בשביל העיר שלך, המקום שאתה משחק עבורו, הן חוויות שתיקח לכל החיים. לכן, העצה הכי טובה שיכולתי לתת זה פשוט תמיד לסמן את האתגרים, לדעת שהקריירה מאוד קצרה ולשאוף להגיע לכמה שיותר. להנות מכל רגע, כי רגעי התהילה אל מול רגעים קשים הם מעטים מאוד. אפילו לקבוצות מצליחות. כל הזמן כשחווים רגעים כאלה מאושרים, כמו תארים או הצלחות או ניצחונות, לדעת לחבק אותם, להנות מהם, כי זה מה שבסוף מניע אותם".
מה יותר כיף – לשחק או להיות המנכ"ל?
"לשחק. תמיד זה יותר כיף. אבל אני חושב שזה היה מעין סגירת מעגל, כי חוויתי אמנם עליות ליגה עם הפועל באר שבע אבל לא זכיתי בתארים בתקופה הזו. אני חושב שזה משלים את זה. אם הייתי מסתכל על התמונה הכוללת, אז את כל מה שלא הצלחתי להגשים כשחקן, הצלחתי להגשים כמנהל. למעשה, זה סגר לי פער שנוצר ותחושות תסכול, כמו אותו גמר גביע שציינתי. בסך הכול, אם אני מסכם את התקופה, חוויתי הכול מהכול ונהניתי מכל רגע".
איזה דברים לקחת מהקריירה כשחקן לתפקיד הניהולי?
"את קור הרוח בעיקר. כך אומרים ואמרו, שזה אפיין אותי בשער, שומר תמיד על שקט נפשי בכל רגע ובכל מצב במשחק. את זה הבאתי. כנראה שחלק מהאישיות והאופי, משהו שאני לא יכול להתנתק ממנו. את זה הבאתי גם לתפקידי כמנהל. הרגשתי, לאורך כל הדרך, שאני בשליטה עצמית, למרות שרגעי הלחץ בתפקיד הזה הם אדירים בכל חזית אפשרית. אין ספק שזה עזר לי".
מה היא הפועל באר שבע בשבילך?
"כל חיי. מגיל 15, אמנם עם כמה יציאות קצרות להשאלות מתוך 30 השנים שאני במועדון הזה, זה כל חיי. כל מרכז עולמי. זה מועדון שבנה את עצמו לאורך השנים והגיע למה שהוא היום. אחת העוצמות של המועדון הזה, ואת זה צריך לומר לזכותה של אלונה ברקת, שהיא בנתה פה מועדון שיכול לעמוד בכל רעש גדול ככל שהוא יהיה. עברנו משברים פה. לא מעטים. מה שהיא בנתה פה, עם שורשים חזקים, זה מועדון שיכול לעבור כל טלטלה. בין אם היא מקצועית או בין אם היא טלטלה אחרת של דברים שיקרו מסביב. אפילו עזיבה של אלונה וחזרה של אלונה השאירה פה, ועדיין, מנהלת מועדון שהיא בנתה. מועדון גדול, מועדון לתפארת. היא יכולה להיות גאה מאוד גם באנשים ובצוות המסייע פה שסייע לי לאורך השנים. מועדון חזק, שיכול להמשיך גם בשנים הבאות להתמודד עם כל קושי ואתגר ולצלוח אותו".
מה הכי הפועל באר שבע בעיניך?
"איזו שאלה – אליהו ברגמן. להסתכל על האיש הזה. אדם מבוגר שגר בהרצליה, בדירה צנועה, וכל חייו זה הפועל באר שבע. כל חייו זה לשלוח לי את הודעת ה"בהצלחה" ולהגיע לכל מקום בארץ. להגיע לבאר שבע למשחקים בלילה, בחורף, בגשם, בחום. לכל פינה. אני יודע שהוא גם מקבל המון כבוד והערצה מהיציע הדרומי. הוא האב הרוחני של כולם. אוהדים כמו ברגמן הם למעשה הפועל באר שבע. אני מדבר עם המון אוהדים ואני זמין להמון אוהדים. יש לנו אוהדים מאוד מאוד איכותיים. יודעים מה הם אומרים, יודעים מה הם רוצים. משתפים איתנו פעולה בצורה יוצאת מן הכלל. אחת מהחוזקות שציינתי קודם נובעת מהקשר של המועדון עם האוהדים שלו. גם ברמת הקהילה וגם ברמה של ממש, עם כל אוהד ביציע. אוהדים מאוד איכותיים שהם למעשה מהווים את הכוח של המועדון הזה".
יש בדיחה שהשחקנים מריצים עליך בחו"ל, כשהם שואלים כמה זמן לוקח להגיע מהשדה למלון. תסביר לנו מה זה "חצי שעה בזמן אסי"
"בכל טיסה שואלים אותי מה המרחק מהשדה למלון, מה המרחק מהמלון למגרש, במילאנו, גלזגו או מאריבור. אני הייתי אומר 'חצי שעה'. בפועל, זה היה "קצת" יותר. לפעמים, כפול אפילו. אז יצאה בדיחה כזו. "זמן אסי" חצי שעה או זמן אמיתי?"
ביום ממוצע, כמה פעמים ביום אתה מדבר עם אלונה?
"הרבה. או בשיחות טלפוניות או בהודעות. זו הזדמנות להודות מקרב לב לאלונה, למשפחת ברקת, על תקופה מדהימה, על אמון לאורך השנים. על חברות, על שיתוף פעולה מדהים שאני חושב שבלעדיו לא היינו יכולים להגיע להישגים שהגענו. עם הרמוניה מלאה, אמון הדדי ואני מלא הערכה על מה שקיבלתי מאלונה. על ההזדמנות שניתנה לי ועל הדרך המשותפת שעברנו".
מה אתה הולך לעשות בימים הראשונים של החופש?
"זה יהיה לי מוזר מאוד. טלפון ולפעמים שני טלפונים שיפסיקו כנראה לצלצל או יצלצלו פחות. 24/7 סביב העבודה. זה חלק מהמשברים עם עצמי, שאני אצטרך לצלוח. אני איהנה קצת מהשקט ומהרוגע, אני בטוח. אלו דברים שלא הכרתי לאחרונה. הכול היה תמיד בלחצים אדירים ותמיד עם פנים לאתגרים הבאים. אני בטוח שאני אחווה גם את הצד הקשה של זה וגם את הצד הרגוע".
למה הכי תתגעגע?
"לאדרנלין הזה שמניע אותנו, את מי שחי את הספורט, אוהב לנצח ולסמן את המטרות הבאות. אין תחליף לשער ניצחון בדקה ה-98, 99, שמביא אותך הביתה ואתה לא מצליח להירדם עד 2 או 3 בבוקר. זה אותו אדרנלין שמניע אותך, אותה תחושת ניצחון ואותו מבט קדימה למשחק של יום רביעי. זה מניע אותנו כל יום. מי שעוסק בספורט תחרותי ומקצוען ושואף להיות כזה, תמיד לסמן את האתגר הבא, לנצח אותו ולסמן אחר כך את הבאים אחריו".
אז אתה טס בקרוב, נאחל לך קודם כל טיסה נעימה וכמובן בהצלחה ותודה רבה.
"תודה רבה".
.PNG)
.png)
